מגזין

להישאר חד

ד"ר סנג'אי גופטה, נוירוכירורג אמריקאי וכתב ה-CNN לעניינים רפואיים, בחר במקצוע הרפואה בהיותו בן 13, לאחר שסבו, שאליו היה קרוב מאוד, סבל משבץ מוחי | בספרו החדש "להישאר חד" הוא מנפץ 12 מיתוסים מקובלים אודות המוח ומציג פרוטוקול להגנה מיטבית עליו

ד"ר סנג'אי גופטה. צילום: ג'פרי פרימן/ CNN

באביב 2003 הצטרף הנוירוכירורג סנג'אי גופטה בעבודתו כעיתונאי למסע של כמה שבועות בעיראק אל קבוצת רופאים שסייעו באזור הקרבות לחיל הנחתים של ארה"ב. יום אחד, אחד מרופאים אלה רץ אליו ושאל אם יוכל לרגע להניח בצד את תפקיד העיתונאי ולחזור להיות רופא מנתח. סגן צעיר נורה בחלק האחורי של ראשו ונדמה היה שהוא עומד למות, אך כאשר הוא הובא למחנה הרופאים, הדופק שלו חזר. הוא היה בחיים אך היה חייב לעבור ניתוח חירום.

השעון תקתק, וגופטה היה מנתח המוח היחיד בסביבה ולכן ביקשו ממנו לסייע. הוא כמובן הסכים והוביל את הפצוע לחדר הניתוח במתקן הרפואי כאשר הבין שהוא זקוק לקרניוטומיה - פתיחה כירורגית של הגולגולת שנועדה להקל את הלחץ המופעל על המוח ולנקז את הצטברויות הדם. ללא כלים מתאימים, בשטח מאובק, באוהל מדברי, לקח מקדחה וחיטא אותה היטב, הניח כפפה סטרילית על המקדחה עצמה ואז פתח את הגולגולת כדי לפנות מקום למוח הנפוח. לאחר מכן, נכנס דרך השכבות החיצוניות של המוח, איתר את קריש הדם ואת רסיסי חומרי הנפץ, והסיר אותם.

בשלב זה היה צורך לחבוש את הראש בעטיפה סטרילית, אחרת הוא עלול היה לסבול מדלקת קרום המוח ואף מדלקת המוח, וככל הנראה לא היה שורד. אז פתח גופטה שקית עירוי והשתמש בחלק הפנימי שלה כתחליף לשכבה החיצונית של המוח, כיוון שהיא היתה הדבר הסטרילי היחיד באוהל. לאחר מכן, עטף את ראשו של הפצוע והוא פונה במסוק לכוויית.

גופטה לא ידע אם יראה אותו שוב או אפילו אם ישרוד. אולם, כחודשיים לאחר מכן התקשר אליו רופא מסן דייגו לעדכן אותו בנוגע לגבר הצעיר, חסוס ויראנה שמו. הוא סיפר לו כי חסוס בחיים ובמצב טוב. גופטה ביקר את חסוס זמן קצר לאחר מכן והזמין אותו להיות האורח שלו בנאום הסיום שנשא בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. הוא קיבל תשואות חמות.

גופטה מציין שהוא עדיין נרגש בכל פעם שהוא נזכר בפניו הבורקות של האיש היפה והבריא הזה. הישרדותו של חסוס, תחת תנאי שטח ובהתחשב בחומרת פצעיו, היא אחת החוויות המשמעותיות בחייו. גופטה מציין כי הסיבה שהוא חולק את הסיפור הזה היא על מנת להראות שהמוח מסוגל - כנגד כל הסיכויים - לשרוד טראומה. המוח יותר עמיד וניתן לשיקום ממה שסוברים.

הספר החדש "להישאר חד", מאת ד"ר גופטה (עם קריסטין לוברג), שיצא לאור לאחרונה בהוצאת מטר, נכתב ללא ספק בידי אדם מיוחד ובעל אישיות מגוונת, שבולטים בה שני קווים עיקריים. מצד אחד הוא סופר, עיתונאי ואיש תקשורת מפורסם ומצד שני, הוא מדען ורופא קליני - פרופסור לנוירוכירורגיה באוניברסיטת אמורי.

"הילד המעצבן הזה״ שמרבה לשאול שאלות את הרופאים

כבר בתחילת ההקדמה לספר מתאר המחבר את ההקשר האישי של הביוגרפיה שלו. גופטה מספר שלא כרוב חבריו למקצוע, הוא לא גדל עם תשוקה למקצוע הרפואה. שאיפתו המוקדמת היתה כתיבה. תשוקה זו נגרמה קרוב לוודאי בעקבות חיבה עזה והערכה שחש כלפי המורה שלו לספרות בבית הספר היסודי.

במקצוע הרפואה בחר בהיותו בן 13, לאחר שסבו, שאליו היה קרוב מאוד, סבל משבץ מוחי. גופטה מתאר כיצד צפה בכאב רב בהתפתחות המהירה של הפגיעות בתפקודו הנוירולוגי. ברגע אחד הסב איבד את יכולת הדיבור והכתיבה, אולם למרות זאת הנער הצעיר הרגיש שהוא מבין את הנאמר אליו ובסביבתו וכי הוא יכול לקרוא ללא בעיה. כלומר, מסרים מילוליים בכתב ובעל פה נקלטו בקלות, אך הוא לא היה מסוגל להפיק תגובות בדרכים הללו.

גופטה מציין שהיתה זו הפעם הראשונה שבה מצא עניין רב בפעילות המורכבת והמסתורית של המוח. הוא בילה זמן רב לצד סבו בבית החולים, ובמרוצת הזמן הפך למה שהוא מכנה "הילד המעצבן הזה״ שמרבה לשאול שאלות את הרופאים, וחש בוגר יותר כאשר הרופאים הסבירו לו בסבלנות את מצב העניינים הרפואי. הוא אף ראה אותם  מחזירים את סבו לבריאות טובה על ידי פירוק קריש הדם.

עוד דוגמה מביא גופטה להשפעת הביוגרפיה האישית שלו בכך שהוא משתמש  בדימויים מעולם כלי הרכב כיוון שהם משקפים את הדרך שבה גדל - שני הוריו עבדו בתעשיית הרכב. אמו היתה האישה הראשונה שהתקבלה לעבודה כמהנדסת בחברה המוטורית ״פורד״. לכן, סופי שבוע רבים הוא בילה כילד עם משפחתו בטיפול או בשדרוג רכב המשפחה.

כיום מכהן ד"ר גופטה, בן 54, כמנהל השירות הנוירוכירורגי בבית החולים גריידי ממוריאל. הוא גם משמש כפרופסור חבר לנוירוכירורגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת אמורי, בנוסף לתפקידו ככתב רפואי ברשת CNN.

הספר הוא מורכב ומתחלק לשלושה חלקים. חלקו הראשון מתחיל עם כמה עובדות בסיסיות: מה הוא בדיוק המוח? מדוע ניתן לנתח אותו? איך הוא נראה ומרגיש? מדוע הוא איבר כה מסתורי וקשה לפענוח? איך עובד הזיכרון? מה ההבדל בין התבגרות טבעית של המוח עם כשלים קטנים, התבגרות לא תקינה וסימנים של הידרדרות רצינית? לאחר מכן יוצא  גופטה לנפץ במיוחד את המיתוסים הקושרים הידרדרות קוגניטיבית לזיקנה.

החלק השני הוא החלק הפרגמטי ובו תיאור של חמש קטגוריות מרכזיות הכוללות את כל האסטרטגיות הנדרשות לדעתו לאמץ כדי להגן על המוח ולהפיק ממנו את המיטב: 1. תנועה ופעילות גופנית; 2. תחושת כיוון, תכלית ולמידה; 3. שינה והירגעות; 4. תזונה; 5. קשרים חברתיים.

בחלק זה הוא מתייחס למחקרים העוסקים בטיפול ובתחזוקה השוטפת של המוח. כמו כן הוא מצטט מדענים מובילים בתחום שהקדישו את חייהם לפענוח מסתרי המוח. כל פרק מציע רעיונות המגובים על ידי המדע שאותם ניתן לאמץ לשגרת החיים. החלק השני מגיע לשיאו עם תכנית 12 שבועות, שלדעת המחבר היא חדשה ופשוטה לאימוץ ומטרתה לעזור להכניס לשגרה את הצעדים המומלצים.

החלק השלישי סוקר את האתגרים שבאבחון ובטיפול של מחלות הקשורות במוח - מה צריך לעשות אם מזהים סימני אזהרה מוקדמים? האם אלה תסמינים של מצב רפואי אחר המחקה דמנציה? מדוע המחקר והניסויים הקליניים נכשלו עד כה בניסיון למצוא פתרונות ותרופות לטיפול בחוליים הקשורים בניוון נוירולוגי? מה הם הטיפולים האפשריים בכל שלב של החולי? איך יכול אחד מבני הזוג להישאר בריא בעודו מטפל בבן או בבת זוגו הסובלים מדמנציה (המטפל נמצא בסיכון גבוה לניוון קוגניטיבי)?

הטיפול במישהו שלוקה בדמנציה הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר שאדם יכול לקבל על עצמו. המחבר מציין כי מערכת החינוך הרשמית אינה מלמדת אותנו דרכי התמודדות עם הידרדרות קוגניטיבית בלתי הפיכה של בן או בת משפחה אהובים. עבור חלק מהאנשים, השינויים במוח מתרחשים באיטיות ובעדינות, ועוברות שנים ואפילו עשור עד שמתממשים תסמינים! עבור אחרים, התהליך מהיר ופתאומי. שני המצבים עלולים להיות קשים ובלתי צפויים.

נוסף לסקירה של טיפולים שהוכחו כמועילים בשיפור איכות החיים ואשר יהפכו את הטיפול לאפשרי, המחבר סוקר גם מצבים רפואיים דמויי דמנציה אך כאלה שמגיבים לטיפול אשר רצוי שהמטפלים באנשים חולים ישימו לב אליהם. גופטה הוא מאוד אופטימי ודוגל בחשיבותה הרבה של המניעה.

המקרה המפורסם של פיניאס גייג'

החלק הראשון של הספר הוא המרשים ביותר, במיוחד ביכולתו של המחבר להנגיש לקורא המשכיל בשפה צלולה ובהירה מושגים ותהליכים מורכבים כמו זיכרון וכישורים קוגניטיביים, וכל זאת בצורה נרטיבית ותוך שימוש בדוגמאות קליניות, חלקן היסטורי. כמו לדוגמה, המקרה המפורסם של פיניאס גייג' שהשפיע רבות על חקר המוח.

פיניאס גייג' נולד בארה"ב בשנת 1823, וכבר בשנת 1848 כשהיה בן 25 עבד כמהנדס ומנהל כוח העבודה ברכבת בין העיר ראטלנד לעיר ברלינגטון. יום אחד עבדו עובדי הרכבת בפיצוץ סלעים שהפריעו למעבר פסי הרכבת החדשים. פיניאס וצוותו החלו בהערכות לפיצוץ, אך התהליך השתבש, ומוט ברזל באורך מטר ששימש כחלק מהמסילה, עף וחדר לראשו של גייג' דרך הראש (כשהוא מחורר את מוחו) ונחת כמה מטרים לאחור.

המקרה המוזר של פיניאס גייג׳ המחיש לראשונה את הקשר בין חבלת ראש לבין שינוי אישיות. הקשר לא הוכח באופן משמעי לפני כן. מאז, נכתב על גייג׳ בספרות הרפואית ללא הרף והוא אחד המטופלים המפורסמים ביותר בחקר המוח

להפתעת כל עמיתיו לעבודה, גייג' לא מת, לא איבד את הכרתו ואף הרגיש טוב, כאילו לא נפצע כלל. הוא הצליח ללכת לרופא בכוחות עצמו, ורופאיו, ד"ר ויליאמס וד"ר ג'ון הארלו, דיווחו שראייתו ושמיעתו עדיין תקינות וכי יכולותיו השכליות לא נפגעו. לעומת זאת, חל שינוי דרמטי באישיותו. רופאיו שמו לב להופעתה של התנהגות מאוד ילדותית אצל גייג'. גם בני משפחתו שמו לב לשינוי התנהגותו. גייג', שהיה אדם אחראי, טוב לב, שקדן ורציני, הפך לאימפולסיבי, גס, ילדותי וחסר התחשבות. חברת הרכבת סירבה להחזירו לעבודתו בעקבות השינוי הדרמטי שהתרחש באופיו.  

המקרה המוזר של פיניאס גייג׳ המחיש לראשונה את הקשר בין חבלת ראש לבין שינוי אישיות. הקשר לא הוכח באופן משמעי לפני כן. 12 שנים לאחר התאונה, גייג׳ מת בגיל 30 לאחר שחווה מספר אירועים מוחיים. מאז, נכתב על גייג׳ בספרות הרפואית ללא הרף והוא נותר אחד המטופלים המפורסמים ביותר בחקר המוח.

אולם, גופטה מדגיש היבט נוסף - פיניאס גייג׳ לימד אותנו משהו נוסף חשוב מאוד. כמה מחקרים על חייו מדווחים על חזרה לאופיו הנעים יותר לקראת מותו, דבר המצביע על יכולתו של המוח להשתקם ולרפא את עצמו, גם לאחר חבלת ראש קשה. ההליך שמאפשר חיבור מחדש של קשרים בין חלקים שונים של המוח נקרא נוירו־פלסטיקה, מושג המתייחס לכך שהמוח הוא הרבה פחות סטטי ממה שהיה נהוג לחשוב.

הפרוטוקול של גופטה

הפרק האחרון בחלק הראשון (המונה כמאה עמודים) הוא מעניין במיוחד ועוסק בניפוץ 12 מיתוסים מקובלים אודות המוח. הפרק נפתח בסיפור הדרמטי (לעיל, חסוס בשדה הקרב), שבא להדגים את חוסנו של המוח.

סיום הפרק מוקדש, כאמור, לניפוץ של 12 מיתוסים. נזכיר בקצרה רק כמה מהידועים שבהם: אנשים מבוגרים בהכרח מאבדים את הזיכרון; דמנציה היא חלק בלתי נמנע מהזיקנה; אנשים מבוגרים אינם מסוגלים ללמוד דברים חדשים; אנו נשלטים על ידי הצד השמאלי או הימני של מוחנו; פתרון תשבץ או סודוקו יומי ימנע הידרדרות קוגניטיבית.

האסטרטגיות שמונה גופטה הן מועילות אבל לא בטוח שקיימת היתכנות מבחינה מעשית לביצוע פרוטוקול כה מפורט ודרשני. בעייתית במיוחד היא הטענה היסודית של שיפור קוגניטיבי

החלק השני הוא בעצם מדריך מפורט לעזרה עצמית (self-help book). קודם כל הוא מפרט חמש אסטרטגיות חשובות לבריאות, כמו לשמור על היגיינה וניקיון הגוף, לאכול דיאטה נכונה (דגים, פירות וירקות טריים ואגוזים) ולצמצם כמויות, חשיבות השינה הנכונה (ממליץ לא לישון אחרי הצהריים), לבצע פעילות גופנית סדירה אבל גם לטפח קשרים בין אישיים וסביבה תומכת ואוהבת.

בפרק התשיעי הוא מציע לחבר את כל חמש האסטרטגיות בתכנית של 12 שבועות עם הצעה להוראות ספציפיות. חלק זה בעייתי כי בוודאי שאין ספק שכל האסטרטגיות מועילות אבל אין זה בטוח שקיימת היתכנות מבחינה מעשית לביצוע פרוטוקול כל כך מפורט ודרשני. בעייתית במיוחד היא הטענה היסודית של שיפור קוגניטיבי. אחד המבקרים האמריקאים של הספר ביטא את הסקפטיות שלו במשפט הבא: האם ביצוע כל הפרוטוקול הזה באמת יחדד את המוח ועל אחת כמה וכמה גם ימנע בכלל דמנציה?

החלק השלישי מוקדש לאבחון ולטיפול של הדמנציות, ובמיוחד למחלת האלצהיימר, המהווה למעלה ממחצית החולים הדמנטיים, והוא כולל היסטוריה של גילויה ותאורה של מחלה  זו. גופטה מביא תאוריות להסבר הפתוגנזה וצורתה של מהלך המחלה, ובכך הדבר מהווה תרומה משמעותית לחולים ומטפליהם והוא מקדיש מקום חשוב לסוגיה זו.

לסיכום, ספר בהחלט מומלץ, שופע ידע ונוח לקריאה. כמנהג הימים האלה ניתן לראות ביוטיוב ראיון מקיף עם המחבר על ספר זה, שהוא גם רב מכר של ה"ניו יורק טיימס".

"להישאר חד". מאת סנג'אי גופטה (עם קריסטין לוברג) הוצאת מטר 2023, 354 עמ'

נושאים קשורים:  ביקורת ספרים,  פרופ' אליעזר ויצטום,  סנג'אי גופטה,  תפקוד מוחי,  חדשות,  מגזין
תגובות
אנונימי/ת
30.06.2023, 11:27

כתבה פרסומית לקניית הספר. משהו חדש לא תבינו מהספר הזה.
אגב, הוא ממליץ לא לישון אחה״צ? יצא מחקר לא מזמן שאומר ששנ״צ דווקא טוב למוח.

אנונימי/ת
01.07.2023, 09:32

תמיד מהנה לקרוא את פרופ' ויצטום. תודה לך