איבן גונצ'רוב נחשב לאחד הסופרים הגדולים של רוסיה. יצירתו "אובלומוב" בת שש מאות העמודים פורסמה ב-1859. שם המשפחה של הגיבור (אובלומוב) הפך לשם המגדיר את תופעת האדישות בחיי החברה ובחיי הפרט. מונח זה נמצא בשימוש בשפה הרוסית עד היום.
עוד בעניין דומה
אחת ההוכחות שיצירתו גאונית באה מהציטוטים הבאים של גדולי הסופרים: לב טולסטוי כתב על יצירה זו: "יצירה גדולה באמת, שכמוה לא נראתה זמן רב מאד. אני נסער לנוכח אובלומוב וקורא בו שוב ושוב". פיודור דוסטוייבסקי כתב על יצירה זו: "גונצ'רוב הוא בעל נשמה של בירוקרט, איש נטול אידיאלים ובעל עיניים של דג מבושל, שאלוהים, כאילו בתור בדיחה, העניק לו כישרון גאוני". אנטון צ'כוב כתב על יצירה זו: "כישרונו של גונצ'רוב גדול משלי עשרת מונים".
איבן גונצ'רוב נולד ב-1812 ברוסיה. הוא למד באוניברסיטה של מוסקבה. שירת כפקיד ממשלתי, הפליג במסע סביב לעולם ומעולם לא נישא. גונצ'רוב נפטר בשנת 1891. גיבורו, אובלומוב, אף הוא מכהן זמן קצר כפקיד ממשלתי ויחסיו עם נשים היו בעיתיים בלשון המעטה.
להלן תיאור תמציתי (מכיוון שקצרה היריעה) של הספר "אובלומוב":
מדובר על בן אצילים רוסי בשם אובלומוב. בספר מתוארים חייו האומללים מלידתו עד יום מותו. מתואר היחס המגונן של הוריו באחוזתם הרוויה במשרתים. בהמשך מתוארים חייו בדירה בסנט-פטרבורג. לכל אורך הספר עצלנותו הקיצונית, שמנעה ממנו חיים נורמאליים הן תפקודית והן חברתית. אין ספק שהעצלות שאובלומוב סבל ממנה שמתוארת בצורה נפלאה על ידי הרב אומן הנ"ל נגרמה על ידי דיכאון כרוני. אחד ממבקרי הספרות מיכאיל שישקין העיז אף לכנות את הספר:"התאבדות באמצעות הספה "כדימוי לכך שאובלומוב השקיע רוב חייו על הספה- סמל עצלנותו ובסוף גם סיים חייו עליה.
אובלומוב נולד למשפחת אצולה רוסית. היה בן יחיד, גדל באחוזת הוריו שפינקוהו מאד. על כל שעל היה מוקף במשרתים. לא איפשרו לו אינטראקציה עם ילדי הצמיתים והאיכרים והיה למעשה די בודד. עיקר טיפולו בילדותו היה נתון לאומנות: "אימה לא נודעת אפפה את הילד, הוא נלחץ אל האומנת ודמעות עלו בעיניו. בין אם דברה על מתים הקמים בחצי הלילה מקבריהם, או על קורבנותיה של מפלצת המתייסרים בשבייה – שערותיו של הילד סמרו על ראשו מאימה. דמיונו הילדי קפא וביעבע חליפות. הוא חווה תהליך מייסר, שמתיקות וכאב שימשו בו בערבוביה. עצביו נמתחו כמיתרים.
רוחות רפאים משונות החלו לאכלס את דמיונו של הילד. פחד ומועקה קנו שביתה בנפשו לזמן רב, אולי לתמיד. הוא מתבונן סביבו בעצבות ואינו רואה בחיים אלא פגעים וצרות, ומוסיף לחלום על אותו מחוז פלאים שאין בו רעות..." (עמוד 135).
"הוא רואה שאביו מולידו רק מתהלך לו יום תמים מפינה לפינה, ידיו מאחורי גבו, מרחרח טבק ומתעטש, ואילו אמו עוברת משתיית קפה לשתיית תה ומשתיית תה לארוחת צהריים. רואה שאביו מולידו לעולם לא מעלה על דעתו לבדוק כמה אלומות נקצרו ולהעניש את האחראים על התרשלות, אך אם יתמהמהו להגיש לו ממחטה, יקים קול צעקה על אי סדרים ויהפוך את כל הבית על פיו" (עמוד 137).
דוגמא לקשר עם המשרתים: "זכאר (המשרת), כמוהו כאומנת אי-אז, היה גורב לו גרביים, נועל מנעלים (=נעליים) לרגליו, וכל דאגתו של איליושה (אובלומוב)– והוא כבר נער בן 14 – מסתכמת בלהגיש לו בשכיבה פעם רגל אחת ופעם רגל שניה. ואם דבר מה לא ימצא חן בעיניו, יבעט באפו של זכאר ברגלו" (עמוד 160).
הספר רווי בסבל ודיכוי של האיכרים, צמיתים, מוז'יקים ומשרתים תחת רודנותם האיומה של בני האצולה וזה למעשה משקף את התקופה של המאה ה-19 ברוסיה.
איליה למד בגימנסיה לבני אצילים באופן חלקי מכיון שהוריו העדיפו לשמור עליו יותר זמן בבית. בבגרותו עבר להתגורר מהאחוזה הכפרית של בית הוריו לדירה בסנט פטרבורג עם משרתו הנ"ל. עבד תקופה קצרה כפקיד ממשלתי, אך התפטר מכיון שהעצלות וחוסר רצון לאחריות היו חזקים ממנו. הוא התקיים מהכספים שנשלחו לו מאחוזתו בעלת כמה מאות צמיתים שהלכה והידרדרה בגלל שלא פיקח עליה. הוא הזניח אותה ושנים רבות לא ביקר בה.
בספר מתואר כיצד מספר אנשים ניצלוהו חומרית והוא בתמימותו נתן להם כספים רבים. היה לו חבר מהגימנסיה בשם שטולץ שבאופיו היה הפוך ממנו: נמרץ, חרוץ, אסרטיבי, מצליח בעולם העסקים. הלה ניסה לעזור לאובלומוב, אך התיאש לנוכח עצלותו.
אובלומוב לשטולץ: "שום דבר בעולם לא קורא לי, הנפש אינה יוצאת מגדרה, השכל ישן שנת ישרים."
שטולץ אנדריי לאובלומוב: "קודם תשיל את השומן, את כובד הגוף, ואז גם תרדמת הנפש היתה כלא היתה. נחוצה לך התעמלות לגוף ולנפש כאחד".
אובלומוב: " לא, כל זה יתיש אותי- הרי בריאותי רעה. לא, מוטב תניח לי, סע לבד..."
שטולץ הביט באובלומוב השוכב על הספה: "הרי כמדומה, אפילו לחיות אתה מתעצל?"
אובלומוב: "ובכן, הרי גם זאת אמת: מתעצל, אנדריי" (עמוד 198).
רוב היום היה אובלומוב שוכב על הספה ואף לא מוריד את מגפיו.
שטולץ שאל אותו מה לא מצא חן בעיניו בחיי סנט פטרבורג. אובלומוב: " הכול. הריצה והתחרות התמידית, ההשתוללות התמידית של יצרים גועליים, ובייחוד הלהיטות, הניסיון לחטוף מחברך את מה שהוא הרוויח ביושר. רכילות, רינונים, עקיצות הדדיות. הסקירה הזו מכף רגל עד הקודקוד. כשתשמע על מה הבריות מדברים, הרי יסתחרר לך הראש. נדמה שהאנשים חכמים כל כך למראית עין ויש להם ארשת פנים כל כך מכובדת אבל אינך שומע אלא: לזה נתנו את זה, ההוא קיבל זכות חכירה, זה הפסיד כל כספו במועדון. שעמום, שעמום, שעמום! הרי איפוא כאן האדם? איך פרט עצמו לפרוטות?... במה אני אשם יותר מהם, כשאני שוכב אצלי בבית ואיני מזהם לעצמי את המוח..." (עמוד 202).
אובלומוב: "בשביל מה להתענות כל ימיך?"
שטולץ: "למען העמל עצמו, ושום מטרה נוספת. עמל הוא אורח חיים ותוכנם, הסטיכיה (כוח טבע כביר לא נשלט כמו שיטפונות וסערות) והמטרה, כך לפחות בחיי שלי. הנה, אתה סילקת את העמל מחייך: ואיך הם נראים? אנסה להקים אותך, אולי, בפעם האחרונה. אם גם אחרי כן תשב כאן תהיה אדם אבוד, תהיה למעמסה אפילו על עצמך. עכשיו או לעולם לא! סיכם".
אובלומוב הקשיב לו והביט בו בעיניים נחרדות. ידידו כמו הציב מולו ראי והוא נבהל כשזיהה בו את עצמו.
"אל תנזוף בי, אנדריי, מוטב שבאמת תעזור" פתח באנחה :" אני בעצמי מתייסר מכך. לו היית רואה ושומע אותי היום, למשל, איך אני כורה לעצמי קבר במו ידי ומבכה את עצמי, דברי תוכחה לא היו עולים על לשונך. אני יודע הכל, מבין הכל, אך אין לי כוח ואין לי רצון."....."חיי התחילו מדעיכה. התחלתי לדעוך תוך כדי כתיבת מסמכים במשרד. דעכתי אחר כך, כשניסיתי לדלות מהספרים אמיתות שלא ידעתי מה עושים בהם בחיים, דעכתי בחברת ידידי למשמע הרינונים, הרכילות והחיקויים, הפטפוטים המרושעים והקרים, למראה הריקנות והידידות אשר נשמרת הודות להתכנסויות בלא מטרה ובלא חיבה" (עמודים 213-14).
ניסיונותיו הכנים של חברו שטולץ להפעילו עלו בתוהו. גונצרוב מתאר בצורה נפלאה את ההזנחה שלו כלפי עצמו, את חדרו שמלא אבק כשהוא לא מאפשר למשרתו לנקותו כיוון שאינו מעונין לצאת מן הבית.
בשלב מסוים אובלומוב התאהב בבחורה צעירה ממנו בהרבה שנים, חכמה, משכילה ויפהפייה העונה לשם אולגה, גם היא ממשפחת אצולה.
אולגה :"מדוע אינך שמח?"
אובלומוב:"איני יודע, אבל למה לי להיות שמח ואיך?"
אולגה:"מצא לך עיסוקים, בלה לעיתים קרובות יותר בחברת אנשים." אובלומוב:" עיסוקים! אפשר לעסוק במשהו אם יש לך מטרה. איזו מטרה יש לי? אין לי שום מטרה."
אולגה: "המטרה לחיות."
אובלומוב:" כשאינך יודע בשביל מה אתה חי, אתה חי איכשהו, יום אחרי יום. אתה שמח שהיום עבר, שהלילה בא, ותשקיע בשינה את השאלה המשעממת לשם מה חיית את היום הזה, לשם מה תחיה מחר...לשם מה אחיה, למען מי?...תפרחת החיים נשרה ונשארו לי רק הקוצים".
במשך החדשים הרבים שהיה בקשר עם אולגה חל בו שינוי ניכר. האהבה סיפקה לו דלק לחיים יותר פעילים ומאושרים. הוא וויתר על הספה לטובת פגישותיו עם אהובתו.
האהבה לאולגה שינתה את חייו והפיחה בו חיים חדשים. האהבה היתה הדדית. זו היתה אהבה אפלטונית בעיקרה – מקסימום חיבוק גנוב מבלי שיראו השכנים והמכרים. האהבה פרחה חדשים רבים.
אובלומוב: "בדברים שאת מתארת אני מזהה את עצמי: גם לי אין אור יום וחיים בלעדייך, בלילות אני חולם כל הזמן על עמקים פורחים ומלבלבים. אם אראה אותך – אני טוב לב ופעלתן, ואם לא- שעמום ועצלות תוקפים אותי, מתחשק לי לשכב ולא לחשוב על שום דבר....
תאהבי, אל תתביישי באהבתך..." (עמוד 322).
"אני אוהב אותך בחירוף נפש מפני שאני מוכן להקריב את עצמי" (עמוד 324).
לאט לאט אובלומוב הכשיל עצמו גם בקשר עם אולגה:" אלוהים, לשם מה היא אוהבת אותי? לשם מה אני אוהב אותה? לשם מה נפגשנו? בכל אשם אנדריי. הוא הרכיב לשנינו את האהבה כמו שמרכיבים את מחלת האבעבועות. איזה מין חיים אלה כל הזמן התרגשויות וחרדות! מתי יבוא האושר השקט, השלווה?" (עמוד 393).
אולגה ציפתה שיינשאו או לפחות שיציע לה אירוסין, אך פחדיו מהעתיד המשותף היו גדולים. פחדיו מאחריות ובמיוחד הסוגיה הכלכלית הכריעוהו. "לך!" גמרה בדעתה, מורטת את הממחטה הרטובה בידיה. שוב כיסתה את פניה בממחטה וניסתה להסוות את יפחותיה.
"מדוע הכל אבד?" הרימה פתאום את ראשה ושאלה "מי הטיל עליך קללה, איליה? מה עשית, אתה טוב לב, חכם, שופע עדנה, אציל נפש ...ואף על פי אתה אובד לחינם! מה גזר את גורלך? אין לרעה הזו שם..."
"יש" אמר וקולו נשמע אך בקושי. היא הביטה בו בעיניים שואלות , מלאות דמעות.
והוא לחש:"אובלומוביות" (עמוד 434).
אחרי הפרידה הוא הדרדר לעצבות קשה, ללא יציאה ממיטתו, לא התעניין בסביבתו, התייחס לכל בשוויון נפש, פחות אכל, לא נהנה משום דבר. תופעות אלה נמשכו כשנה.
"אגפיה (בעלת הבית) אינה מאיצה בו, אינה מציגה לו שום תביעות. לא נולדים בו שום רצונות שמקורם באהבה עצמית, שום דחפים, שום כמיהה, שום צער מייסר על כך שהזמן הולך ואוזל וכוחותיו כלים והוא לא עשה דבר, לא טוב ולא רע, על שהוא בטל ממעש ואינו חי אלא מתקיים" (עמוד 452).
חברו שטולץ ניסה לעזור לו וקודם כל לעוררו:" את הידע והמיומנות שלך איבדת עוד בילדות, באובלומובקה, בין הדודות, האומנות והמשרתים. זה התחיל בכך שלא ידעתה לגרוב גרביים ונגמר בכך שאינך יודע לחיות" (עמוד 462).
אובלומוב המשיך במשך שנים בקבעונו על הספה וחי חיי בטלה . לבסוף כברירת מחדל התחתן עם בעלת הבית, אגפיה, שדאגה כל השנים לכל מחסורו במסירות אין קץ.
"בתוככי לבו צהל על כך שחמק מתביעותיהם ומסערותיהם הטורדניות של החיים, רחק מהאופק שבו משתעשעות תקוות שוא וצללי אושר מפוארים, שבו מחשבת האדם מכרסמת בו וזוללת אותו חיים, ולהט התשוקה ממיתו. מקום שבו התבונה מובסת וחוגגת את נצחונה, שבו נרתם האדם למערכה הבלתי פוסקת ועוזב את שדה הקרב פצוע פצעים אנושים, אך דעתו עוד לא נחה, עדיין אינו יודע שובע. בלי להתנסות בתענוגות שזוכים בהם תוך כדי מאבק, ויתר עליהם אובלומוב בלבו וידע שלוות נפש רק בפינה שכוחת אל שכל תנועה, מאבק וחיים זרים לה" (עמוד554).
"הפילוסופיה שפיתח אותו אפלטון שאובלומוקה כור מחצבתו, והיא עירסלה אותו בינות לשאלות ולתביעות המחמירות של חובה וייעוד! ואומנם הוא נולד וחונך לא כגלדיאטור לזירת קרבות, אלא כצופה שלו במערכה. נפשו החששנית והעצלה לא היתה עומדת לא בחרדות האושר ולא במהלומות החיים- לפיכך התגלמה בו פאה אחת של החיים ואין טעם להיאבק, לשנות בהם דבר מה או להכות על חטא.
עם השנים התמעטו ההתרגשויות והחרטות, ולאט לאט, בהדרגה, השתרע בנוחות בארון הקבורה (הספה) הפשוט והמרווח של שארית קיומו, ארון שבנה במו ידיו, כמו הנזירים הישישים הפרושים והמפנים את גבם לחיים וכורים לעצמם את בור הקבר" (עמוד 555).
ואומנם אובלומוב נפטר בגיל יחסית צעיר על הספה- עוגן חייו.
איבחונו הנפשי של אובלומוב מאתגר:
נראה לח"מ שאובלומוב סבל בחלק משמעותי של חייו הבוגרים מ-Persistent Depressive Disorderי (Dysthymia) לפי DSM5.
מהספר ניתן להסיק שסבל מתסמינים דיכאוניים כולל אנרגיה ירודה, עייפות, דימוי עצמי נמוך, חסר יכולת להחליט, רגשות של ייאוש במשך שנים רבות (יותר משנתיים כפי שדורש DSM5).
היתה לו אפיזודה ברורה אחת לפחות של Major Depressive Disorder לפי DSM5. אפיזודה זו קרתה בתקופה שנפרד מאולגה והיא נמשכה כשנה. הוא סבל באותו זמן ממצב רוח דכאוני, אנהדוניה בולטת ואובדן עניין כפי שתואר לעיל. היו לו לפחות 7 קריטריונים מתוך ה-9 בסעיף A. הסימפטומים הנ"ל גרמו לפגיעה משמעותית קלינית, פגימה בתפקוד החברתי שלו והן בתפקוד הכללי וזה תואם את סעיף B. גם סעיפים C, D, E של ה-DSM5 מתאימים.
ההפרעות הנפשיות הנ"ל שמהן סבל אובלומוב הפריעו לו מאד לממש את הפוטנציאל הרוחני, האנושי, האצילי והאהבה שהיו טמונים בו. על כך רמז גם חברו הטוב שטולץ.
כחוט השני עוברת בספר תכונתו העיקרית של אובלומוב, שהיא העצלות. לדעתי העצלות הזו נובעת מהמצב הנפשי הנ"ל ולא להיפך.
אולי יש הגורסים שכר גידולו הטבעי דהיינו שהיה מוקף במשרתים, שביצעו הכול עבורו- תרם לעצלנותו. לעומת זו להרבה מחבריו האצילים היו תנאי חיים דומים לשלו, דהיינו הרבה משרתים ואומנות והם לא פיתחו עצלות, בטח לא ברמה של אובלומוב. לעניות דעתי הדכאון הכרוני שסבל רוב חייו תרם במידה לא מבוטלת לנכות שלו, קרי העצלות.
העצלות הזו ה"אובלומובית" הפכה במשך הזמן לסמל ולכינוי גנאי מגורמים שונים כלפי העם הרוסי, לדעתי שלא בצדק.
מניסיון הח"מ בטיפול בסובלים מהפרעות נפשיות קשות כגון סכיזופרניה ברמיסיה, הפרעות אישיות קשות כגון הפרעת אישיות גבולית, הרבה פעמים המכשול להתקדמות בטיפול אינו נעוץ בהפרעה הנפשית עצמה, אלא בעצלנות המנטלית המתלווה שעלולה להיות הרסנית. כמובן שאובלומוב מדגים את המקרה הקיצוני בהיבט זה.
כתב וערך: ד"ר אמי שופמן
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
