משפט

ביהמ"ש: העדר שיתוף פעולה של המטופל אינו גורע מאחריות הרופא

בית המשפט הטיל על הרופא אחריות למצות את כל החלופות הטיפוליות ההולמות כדי לשכנע את המטופל לקבל טיפול

14.03.2011, 19:17

התובע, עובד בזק לשעבר, אובחן בשנת 1993 כחולה במחלת הסוכרת מסוג 2. לטענתו, רופאת המשפחה כשלה בטיפול בו, לא עקבה אחר מצבו על־פי הנהלים ולא הפנתה אותו למומחים המתאימים, והטיפול הרפואי שקיבל היה רשלני ולקוי. לכן ניזוקו העיניים, הכליות (נזקק להשתלת כליה שתרמה לו בתו) והעצבים העלולים להיפגע כתוצאה ממחלת הסוכרת. נגרמו לו נזק גופני בלתי הפיך ונכות בשיעור של 100%.
המטופל טען, כי לא ידע מהי מחלת הסוכרת, וכי לא היה מודע לחומרת המחלה ולסיכונים הצפונים בה. הוא טופל על־ידי רופאת המשפחה בשירותי בריאות כללית עד לשנת 2000, וזו כתבה ברשומה הרפואית שלו: "מכחיש שיש לו סוכרת... לא רוצה לקחת תרופות... מזלזל בצורה נוראית במחלה!..."
עד לשנת 1999 תפקד התובע באופן עצמאי ועבד, לרבות בעבודות פיזיות. בשנה זו החלה הידרדרות במצבו, ועקב דפוס התנהגות של חוסר שיתוף פעולה בטיפול הרפואי חלה החשת נזקים: כליותיו, רגליו ועיניו ניזוקו.

בינואר 2000 אושפז התובע בבית החולים רמב"ם בחיפה וסבל מסיבוכי המחלה. בין השאר עבר טיפול בעיניו. התובע טען, כי במהלך טיפול זה איבד את ראייתו, וכי עד לטיפול שבוצע בו לא סבל מבעיות ראייה כלשהן. בשנת 2004 עבר השתלת כליה.
התובע ובתו תבעו פיצויים משירותי בריאות כללית על השנים 1993־2000 וממדינת ישראל – משרד הבריאות, בעל השליטה ברמב"ם – החל מינואר 2000, בטענות נזיקין, רשלנות רפואית, אחריות רופא. בתו טענה כי נאלצה לתרום כליה לאביה, וכתוצאה מכך חשפה את עצמה לסיכונים משמעותיים, ולכן היא זכאית לפיצוי עבור נזקיה.

טענת ההגנה העיקרית של הנתבעות היתה שהתובע קיבל טיפול מיומן, מקצועי ומסור, אך החליט משיקוליו שלא למלא אחר עצת רופאיו. מדובר בחולה מורכב, נטען, בעל תבנית התנהגות בעייתית, המתכחש למחלתו הקשה, שסיכוניה חמורים, ולנזקי הגוף הבלתי הפיכים הנובעים מאי־קיום המעקב וההתוויות הרפואיות, כמו אי־נטילת תרופות שנרשמו לו.
התכחשותו, חוסר שיתוף הפעולה ואי־מילוי הוראות רפואיות הם שגרמו להתפתחות מחלתו בפועל, נטען. אף אם היה מקבל את הטיפול האופטימלי, כפי שלדעת התובע היה אמור לקבל, ברי שמצבו לא היה משתנה במאומה, לנוכח סירובו, ועליו לשאת באחריות לתוצאות מעשיו, נטען.

קשר סיבתי
בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל חלקית את התביעה, אך מצא שהתובע תרם במחדליו ובהתנהלותו להידרדרות המחלה בהיקף של 30% מסך נזקיו. בנוסף, נקבע כי העדר שיתוף הפעולה מצד התובע אינו גורע מאחריות הרופא כלפי המטופל.
בית המשפט הדגיש, כי חשיבות קיום הטיפול והמעקב אף גוברת, על רקע הנסיבות הנ"ל. בית המשפט הוסיף והטיל על הרופא אחריות למצות את כל החלופות הטיפוליות ההולמות כדי לשכנע את המטופל לקבל את הטיפול הרפואי, ולקיים מעקב המהווה רכיב חיוני להערכת מצבו הרפואי - דווקא משום שמדובר במחלה חמורה, שחוסר טיפול בה עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים ואף להוות סכנה חמורה לחיי החולה.
על רופא, הנוכח שמטופל אינו משתף פעולה ואינו מקיים את הטיפול הרפואי המתבקש, לעדכן את קופת החולים, להפנותו לרופא בכיר במחוז בבקשה למתן ייעוץ והנחיות להמשך טיפול, ו/או לבחון העברת הטיפול לרופא אחר.

אם משפחת החולה מודעת למצב ומעורבת, ניתן גם להנחותה בנושא. לכן, לדעת בית המשפט, אי־שיתוף הפעולה מצד התובע אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות של הרופא המטפל לבין נזקי התובע.
חובת המעקב אינה זהה לגבי כל חולה, והיא נגזרת מחומרת המחלה, מגורמי הסיכון של החולה, ממידת שיתוף הפעולה שלו עם הרופא, וכדומה.

השופט הדגיש את חשיבות הרישום הרפואי התקין בנוגע לסוגי הטיפולים ומינוני התרופות, אף טרם העידן הממוחשב, וציין כי נתגלעו חסרים רבים ברשומה הרפואית של התובע.
עקב החסר ברישום הרפואי, נטל הראיה עובר לנתבעת - להוכיח את הפניית התובע לבדיקות ואת המעקב אחר ביצוען.
טענת בא כוחו של התובע היתה שלא הופנה לבדיקות ולמעקב על־פי קובץ ההנחיות לרופא של שירותי בריאות כללית. על אף היות הרופאה רופאת משפחה, ואינה מומחית בסוכרת, לא הפנתה את התובע למומחה לסוכרת ו/או למרפאת סוכרת.

בית המשפט קיבל את הטענה, כי רשלנות הרופאה וחריגתה מסטנדרט הזהירות והטיפול הראוי בנסיבות עניין זה החישו בעשר שנים את סיבוכי הסוכרת, והצורך בתרומת הכליה הוקדם עקב כך.
מאידך, מצא כאמור בית המשפט אשמה חלקית בהתנהלות התובע בשיעור של 30%.
הכללית טענה, שיש איסור לקבל תמורה בגין תרומת איברים, ולכן אין לפסוק לבת פיצויים בגין כאב וסבל.
בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי פיצוי בגין נזק לא ממוני אינו מהווה תמורה בעד התרומה.
לתובע נקבעו פיצויים על סך כל נזקיו בשיעור 1,560,452 ש"ח לפני ניכוי 30% - שיעור אשמתו החלקית של התובע. לבת נקבעו פיצויים בסך 166,802 ש"ח לפני ניכוי 30%, כאמור.

______________________________________
ת"א 814־03 פסק דין אלבז נ' שירותי בריאות כללית

* פורסם לראשונה בכתב העת 'זמן הרפואה' גליון מס' 31, אפריל-מאי 2009

נושאים קשורים:  משפט,  רשלנות רפואית,  משרד הבריאות,  סוכרת,  רפואת משפחה,  שירותי בריאות כללית,  בית המשפט המחוזי,  המרכז הרפואי "רמב"ם"
תגובות
וילי ברלה
19.06.2011, 12:30

קודם ללימודי רפואה יש ללמוד לימודי משפטים ואחרי זה להחליט אם להמשיך בלימודי רפואה!!היום זה קורה ההיפך!

לא לחינם רופאים עוזבים את הרפואה לטובת משפטים /רפואה ומשפט!!

אין עלינו להלין על השופט!השופט מבין היטב את המצב אך עליו לשפוט עפ' החוק ,הפסיקה המשפטית וההלכה הפסוקה הנהוגה בארצינו!

דרכם של עורכי הדין לעקר את הדין מידי השופטים להטות את הכף לטובת מרשתם!!(זהו הפירוש בשפה העברית לעורכי דין!!)השופטים מונחים על ידי הדברים האילו ועפ המצב המובא והמוצג לפניהם על ידי נציגי המתדיינים!

אומנם אנו חיים בתוך עמינו,מדברים את שפתו אבל לא תמיד המטופלים מבינים ויורדים לסוף דעתינו!כל מפגש/פניה/שיחה טלפונית ואקרעית עם אדם נחשבת למפגש רופא-מטופל!
אז סודיות רפואית?(אם נפנה לקרובי משפחה?!)כיצד נודא כי הבין את דברינו?

אולי כדאי שהלשכה המשפטית של הר"י תתיחס לעינין זה מעל דפי העיתון?????????
"סתם רופא במערכת"

נועם נטיף
21.12.2011, 23:22

גם אם הייתה הרופאה לוקחת את החולה אליה לביתה ומטפלת בו כל יום ותורמת לו כליה - גם אז הייתה מפסידה במשפט.